.

.

.

.

..כמה מילים לפתיחה

ילדי הקסם. רשמתי במילון מונחים של האתר שאלו הילדים החדשים (יש כאלו שקוראים להם ילדי קריסטל או ילדי הקשת) בעלי איכויות חדשות שלא נראו כמותם על הפלנטה הזאת. מתישהו הפלנטה הזאת צריכה לצעוד קדימה ועכשיו זה הזמן. יש כאן מסיבה קוסמית איפשהו (מרגישים?) חגיגה שלמה של ההתקדמות שלנו. כי אנחנו מתקדמים, אף על פי ולמרות הכל... עובדה. והילדים האלו מגיעים עם איכויות חדשות שהתאפשרו עקב השינויים שאנחנו זרענו על הפלנטה הזאת, כל אחד והדרך שהוא או היא עשו תרמו להתקדמות הזאת. קדמו להם ילדי האינדיגו שגם הם הגיעו עם איכויות חדשות שהיו פרי עמלנו והנה פרות חדשים וניצנים חדשים ילדי הקסם. איזה זמנים מרגשים. הם ישנו כאן דברים הילדים האלו. זה בטוח. הם מגיעים בדיוק בזמן, בדיוק למקום הנכון. אין אפשרות אחרת. הם יודעים לאן בדיוק. התוכנית המקדימה לירידה לכדור הארץ היא מדויקת מאוד. כל אחד מאיתנו יודע מה הוא יפגוש כאן מה יהיו האתגרים מה תהיינה המתנות. זו מחשבה מעודדת ומרגיעה מאוד. יחד עם זאת קיים מידע חדש, עידן חדש, של מתקשרים כאלו ואחרים, מורים רוחניים ועוד שניתן להיעזר בו בקשת רחבה של נושאים כולל נושא הילדים והילדים החדשים.

ימים יפים, עדי גל

ילדים, כמה דברים שרשמתי לעצמי. / עדי גל

אני מתבוננת ורואה כל מני דברים הקשורים לילדים. מתוך התבוננות פנימית שלי. מתוך הידע הפנימי שלי. אני רואה דבר מה מתוך חיבור לאור הפנימי שלי ועכשיו גם רושמת. יום אחד נעשה מזה ספר. זה החזון- בגדול. אבל זה נושא שתמיד היה קרוב לליבי. ילדים על פלנטה ארץ. חלק מזה קשור גם למסע האישי שלי. לעבוד עם ילדים, להיות שם בשבילם. זה כמו להיות שם בשביל הילדה שהייתי בעצמי עם הידע שיש לי היום מבחינה רוחנית והפנימיות שאנו זקוקים לה- האהבה, הרוך וכל השאר מתוך מי שאנחנו באמת. גם בבגרותנו אגב. מי לא זקוק לאהבה, תגידו לי?

כבר רשמתי את זה איפשהו על חווית ילדות שהייתה לי על דמות כלשהי שהייתה שואלת אותי באופן עקבי בסיטואציה כלשהי – למה את לא כמו כולם? למה את לא כמו זה וההוא, כאילו אין מקום למי ומה שאני באמת. היה עלי לפנות לה מקום בתוכי בשנות בגרותי. לילדה הזו. לימים כאשר עשיתי את זה פגשתי את האם האלוהית אשר בתוכי. באיזשהו רגע ספונטני של ריפוי. זו הייתה חוויה באמת אוהבת ועמוקה. ראיתי בעיני רוחי, בלי להתכוון לזה, זה פשוט קרה, את אותה אֵם אלוהית לוקחת את הילדה הזאת מתוך הסיטואציה הזאת ופשוט הלכה איתה לעשות את מה שכן עניין אותה ומה שהיא כן נהנתה לעשות. מה שגרם לה להרגיש בהרפתקה ממהנה ומופלאה. וזאת כל התורה כולה.

זה תמיד טמון בדור החדש. של הילדים הכוונה. להצעיד את הפלנטה שלנו קדימה. התקווה שלנו לעתיד טוב יותר על הפלנטה הזאת. התקווה שלנו להתקדם קדימה. וזה קשור גם לשם. לילדות.

אז הנה כמה מהדברים שרשמתי לעצמי על סיטואציות שונות:

1. סביב השולחן

נתקלתי בסיטואציה מעניינת ילדה שבכתה בכי תמרורים באירוע כלשהו. הילדה לא הפסיקה לבכות עד שהוציאו אותה מהמקום. וכמובן שהוריה תהו על פשר התנהגותה בחוץ וביקשו ממנה להתנהג יפה כמו כולם (ילדה בגיל 4-5 לערך) הילדה הקטנה מסתבר, אחר כך ראיתי, היא רגישה מאוד. יש ילדים כאלו שבאו להיות אולי הילרים שיהיו גדולים או מטפלים כאלו ואחרים, אנשים שהם רגישים יותר, אמנים. יש כאלו. אז הם גם רגישים יותר בתור ילדים. סנסורים. קולטנים.

הילדה הספציפית הזאת שביקשו ממנה להתנהג כמו כולם ולשבת יפה על יד השולחן... ישבה על יד אישה שבאותו היום האנרגיה שלה הייתה מאוד לא מאוזנת מסיבותיה שלה. הילדה הרגישה את חוסר האיזון שלה זה יכול היה להיות אנרגיה כבדה מאוד או נגטיבית מאוד סביב אותה אישה. סוג של כבדות סביבה של מחשבות נגטיביות מאוד או משהו שהיבט כלשהו שהיא נושאת איתה מייצר והיא נתנה לו מקום באותו היום. הילדה פשוט פחדה ממנה וממה שהיא הקרינה. היא ראתה / הרגישה את זה. ילד לא יודע להגיד את מה שהוא רואה בצורה כזאת אז היא פשוט בכתה מרוב פחד. מגיע לילדה כזאת שינזפו בה לשבת על יד כולם בשולחן? לא. אני קצת מקצינה בשביל ההבנה הרחבה. נאמר לי מבפנים כמה פעמים ילדים אף פעם לא בוכים סתם. הסיבה תמיד נעוצה במי שהם באמת.

למען האמת ההורים טוב עשו. אנחנו שוכחים שאנחנו מחוברים לשיא האינטואיציה שלנו כהורים אוהבים. שאנחנו טובים עבור הילדים שלנו. גם בלי לדעת את זה כל כך (העניינים מתחילים לצאת מדיוק שאנחנו מקשיבים למשהו אחר או לא סומכים על תחושות הבטן שלנו...)

אז זה חי ביחד. לילדה כזאת לא מגיע נזיפה וההורים היו מדויקים מאוד.

היא צריכה הורים שיחזירו אותה לנורמה. ככה וככה. ולא יסתובבו סביב הבכי שלה – היא צריכה משהו ארצי כזה בגלל שהיא אתרית מאוד. רוחית מאוד. אז הם ארציים מאוד וזה מאזן אותה יופי. אבל אם ההבנה שלהם הייתה רחבה יותר כלפיה + הם היו מחזירים אותה לשולחן (האקט הארצי שהיא זקוקה לו) תוך כדי ההבנה הזאת, היה לה הרבה יותר קל. גם כילדה וגם בחיים בוגרים. היא צדקה והם צדקו. אם מוציאים את הנזיפה מהמשוואה זה יוצא מושלם.

אם הם היו מתחילים לרקוד סביב “אוי איזה רגישה הילדה שלנו מה מפריע לך ממה את מפחדת, מה את רואה?” והיו עושים עניין גדול היה לה יותר קשה. זה לא מתאים. לעשות עניין גדול מהיכולות הרוחיות שלה בצורה כזאת מאחר והיא צריכה ללמוד לחיות עם שניהם. יחד. חיים פיזיים ארציים לצד הרוח. זה לא העידוד הנכון לכישורים הטבעיים שלה.

אז זה לא כזה באמת משנה מדוע הילד בוכה כרגע בכי תמרורים ומסרב לשבת על יד השולחן כמו כולם. זה לא יהיה סתם כי בא לו. הסיבה תהה נעוצה במי שהוא באמת. בכי תמרורים חוזר ונשנה. משהו קורה שם... זה לא סתם.. ההבנה הזאת יכולה לעשות עם הילד חסד. אולי נתקרב יותר אליו. הוא לא עושה לי דווקא, משהו קורה שם, במיוחד בכי תמרורים. לא מחייב סיבה בומבסטית כמו זו, זה יכול להיות גם מצב רוח, מותר לנו אנחנו בני אדם, גם אם אנחנו אנשים קטנים. לשים לב להבחין. להיות עדינים יותר איתם. זה הכול. זה נקרא אמפתיה. או מילה מדויקת יותר – חמלה. להבין היכן האחר נמצא, להיות במקום שלו.

ילדים באופן קבוע צריכים להתאים את לוח הזמנים שלהם לסביבה. אין להם לוח זמנים משלהם. בכלל. מתי? הכל נקבע להם מראש עד גיל מסוים. על ידי ההורים. רק ההבנה הזאת יכולה לקרב אותנו אליהם. למצב בו הם נמצאים. לא בקטע של טוב או רע. פשוט ככה זה. זה המצב. מותר שלא יבוא או שלא יהיה חשק. זה בסדר.

2. להתעורר משינה.

ראיתי ילד שלקח לו הרבה מאוד זמן לקום משנת הצהריים שלו. הוא הסתובב והסתובב ויש טקס שלם סביב הקימה הזאת. זה לוקח לו לפעמים גם עד שעה- שעתיים. כל הטקס הזה סביב ההתעוררות. למה? למה זה קורה? ההבדלים בין הממדים הפער בין הממד הרוחי (שינה) לפיזי ארצי עדיין קשים לו מאחר והוא מאוד רוחי גם כן. אדם רוחני. מבפנים. הייחוס הטבעי שלו. אני לא חושבת שאפשר לומר שיש ילדים שהם לא רוחניים – הם נמצאים עדיין בממד הרוחי שלהם חיבור עמוק למי שהם. אבל ישנם ייחוסים כאלו ואחרים של הרוח שהם, של מה שנמצא בהם. רוחיים. אינטואיטיביים, יצירתיים, לאו דווקא אנשי רוח. אבל ייחוסים של רוח. הבנה פשוטה יכולה להקל עליו את המעברים. כמה דברים פשוטים. כמו משהו קטן לאכול אחרי השינה. חיבור לדברים ארציים, קרקוע. כל אדם שעוסק ברוח יודע איך, קצת יוגה (יש יוגה לילדים) טבע. לצאת לגינה, לעשות משהו ממרכז כמו ציור וכדומה. זה יכול מאוד לעזור בפערים שהוא מרגיש.

3. בדיקה אצל הרופא.

הייתי עדה לילדים שהלכו לבדיקה אצל הרופא והבכי שנשמע מעבר לדלת היה פשוט... מחריש אזנים... אין לתאר. כשנכנסתי לרופא שאלתי מה עשיתם לילדים, אם אפשר לשאול? הם ענו בדיקת אוזניים. נשמתי לרווחה. טוב נו בדיקת אוזניים הם כנראה בכו סתם. אחר כך הסתבר לי שהילדים ראו שוב איזושהי אנרגיה על אחד מהרופאים. כנראה מיחידת חיים אחרת. יש כאלו אנשים שאנחנו נרתעים מהם ולא יודעים למה, אולי גלגול משותף לא מוצלח במיוחד או להפך אוהבים אותם ומתחברים מייד. הם ראו שם משהו שהוא נושא איתו אפילו בלי לדעת, איזשהו היבט מחיים קודמים ופחדו מאוד. הרופא עצמו אדם חביב מאוד ורופא מצוין אבל הוא נושא איתו אנרגיה קצת ישנה, מה לעשות? (יש מה לעשות, ראו עבודה רוחנית- אנרגטית, אבל זה כבר לספר אחר.) והפגיעה- איך אמא שם ומאפשרת את זה? נותנת לו לגעת בי? כשהם יצאו משם הילדים נרגעו. נו אז אני שואלת אתכם, מה עושים במקרה כזה? איך יודעים אם זה משהו אנרגטי ברופא שמרתיע את הילד או יחידת חיים קודמת -מי שמאמין או לא זה לא באמת משנה... מה שבאמת חשוב זה להיות עם היד על הדופק. מה קורה? הילד תמיד בוכה שהולכים לרופא הספציפי הזה? תמיד בוכה בבדיקה באזור מסוים בגוף? או רק עכשיו? להיות ערניים. הנה שוב הערנות הזאת. להיות ערים לילד. ומצאו את הדרך היצירתית שלכם לעזור לו. לכו על האינסטינקטים שלכם. אולי מתאים יותר שנהיה אצל הרופא הזה והילד יראה שהכול בסדר ופשוט נהה עדינים יותר אמפתיים יותר מבינים יותר או לעבור רופא ולראות מה התגובה של הילד, אתם כבר יודעים.

דוגמה נוספת מצערת אותי באופן אישי:

4. ילדים מוזנחים רגשית.

שמתי לב לשני ילדים בגיל5-6 לערך באיזשהו מגרש משחקים שבמקום לשחק נדמה היה שהם פשוט משחיתים את מגרש המשחקים. צורת המשחק שלהם הייתה השחתה ולא משחק. התנועות החדות שלהם, אחד מהם החזיק את המוט של המתקן שהיה שם ופשוט עמד שם ניסה כמו לנער אותו וניער את עצמו תוך כדי. אין לי מושג למה. ילדים לא לומדים סתם לשחק ככה אם אפשר לקרוא לזה משחק. ילדים בטבעי שלהם הם עליזים. עדינים. מצחקקים. אוהבים. נעימים. ועוד כל מני מילים כאלו. זה הילד הטבעי. הנורמטיבי. הרגיל. ילד שלומד לשחק ככה מקבל את זה ממקום כלשהו. זה צריך להדליק נורה אדומה להורה. השחתה או משחק מהסוג הזה אומר שהילד חווה משהו כמו הזנחה רגשית. איננו מקבל הזנה אוהבת. חום. הכלה. קבלה. מתעמרים בו בצורה כלשהי. אחד מההורים או שניהם מתנהגים בצורה הרסנית כלפי הילד. עד שהוא הוֹפך להיות משהו אחר מהטבעי שלו. זו תוצאה של אלימות. רגשית וגם עשויה להיות פיזית. משהו לא בסדר בתמונה הזאת. משהו חסר לילד. מישהו לא נוהג בו כשורה. ברמה כזאת שהוא שוכח מי הוא. את העדינות שלו. את היופי הפנימי שלו. נורה אדומה מהבהבת. ההשחתה החיצונית זה ראי להשחתה הפנימית שהוא מרגיש. יש צורך מיידי בשינוי התנהגות מהסביבה המבוגרת הקרובה. התנהגות כזאת ברוב המקרים תהה תוצאה של אחד ההורים או שניהם. אם הילד מקבל הזנה אוהבת מההורים שלו ומלאות ואחד מהמבוגרים נאמר סבא וסבתא איננו נוהג בו בצורה כזאת הוא יכאב פחות וזה יופיע אחרת בהתנהגות שלו. זו התנהגות שמעידה באופן מובהק על ההורים. הבית. הגרעין המשפחתי.


תשומת לב אוהבת זה דבר חשוב מאין כמותו. לא לימדו אותנו את זה ולמען האמת זה פשוט דבר שאפשר ורצוי ללמוד לעשות. אם נזין את קודם כל את עצמנו באהבה חומלת ותשומת לב אוהבת, נוכל גם לעשות את זה באופן כנה יותר עם הילדים שלנו.

קדימה.

מוזמנים לעיין בספרי הילדים שהוצאתי (הוצאה עצמאית) :