.

.

.

.

..כמה מילים לפתיחה

השלמה והתחלה חדשה. השנה זה גם יצא ככה שהסיום היה בספטמבר חודש 9 – שמספר תשע משמעו סיום וראש השנה בחודש 10 שאחד (1+0=1) פירושו התחלה חדשה. זה לא שאני חיה את חיי לפי המספרים אם כבר הם מתיישרים לפי מי ומה שאני.. באמת.. המצאתי לעצמי סוג של נומרולוגיה ואני נהנית להשתעשע איתה. שאלתי קצת מפה וקצת משם 9 ועשר לדוגמה המשמעות הגיע מקריון עבורי. אבל אני נוכחת ככה, במקרה, באמצעות המשחק הזה שזה בעצם לא באמת משנה – המשמעות האמיתית או הנכונה או מי יודע מה... מאחר ואני – ההוויה, המקור - היא האמת המרכז של הכול, אז הכול מתיישר לפיה. על פיה יישק דבר.

שתהה שנה טובה. שנה של אמת. אהבה. של אור האמת הפנימית.

ימים יפים, עדי גל

המקור- source / עדי גל
מקור כל הדברים ביקום

לכבוד השנה החדשה...

אין לי ספק בכלל שזה הדבר הכי חשוב שיש יסוד כל הדברים. יסוד העבודה הרוחנית. יסוד החיים בכלל. למה אדם עושה מדיטציה? כל סוג של מדיטציה שהיא. על מנת לחבור למקור שבתוכי לרוח הנצחית, לאהבה הטהורה, למקור כל הדברים ביקום. למה אדם פונה לדת? למה אדם פונה לנתיב הרוחני? על מנת למצוא את המקור שבתוכו. את מי שהוא באמת. ישנן דרכים שעוזרות לאדם יותר ישנן כאלו שעוזרות ויעילות עבורו פחות. מדוע אדם מחפש תשובות? כדי למצוא את המקור שבו. מדוע אדם עושה דברים שמרגישים לו נכון? נעים? על מנת לחבור אל המקור שבו. הכוונה שלי מתבהרת או שעדיין לא הצלחתי להעביר את הנקודה?

לכל אחד ואחת מאיתנו יש מקור, ליבה, רוח, אהבה טהורה, אלוהים פנימי, יהיה השם אשר יהיה זה שם. מה שנופח בנו רוח חיים. וכולנו, כל אחד בדרכו שלו, מחפש את הדרך שלו לחבור למקור שבתוכו. עם ידיעתו ובלי מאחר וזהו געגוע פנימי עמוק שתמיד שם, מלווה אותנו עד שנחבור לשם. זוהי משיכה קבועה ונצחית. זה כאילו, אם להמחיש, האהבה הזו מייצרת אדווה (כמו שזורקים אבן למים ואז נוצרת אדווה עגולה כזאת מהמרכז החוצה) גלים של אהבה אל העצמה האנושי שמייצרים סוג של קשר שהאדם כמהה לחוות ממנה עוד ועוד... אוהבת את עצמה כל כך עד שהתהודה הזו שהאהבה מייצרת פוגשת אותה – האדם שהיא - בכל מני דרכים וצורות. מה שהביא אותי באופן אישי לפצוח בדרך הרוחנית – משיכה עזה פנימה אל עצמי. כי ככה זו אהבה טהורה תמיד קוראת לעצמה. ממגנטת את עצמה לעצמה...

אדם נוסע, בא, הולך מכאן לשם עושה את זה ואת ההוא, סטיב רוט'ר אמר משפט שהולך איתי מדי פעם... לא זוכרת את הציטוט המדויק אבל הרעיון- התמונה שזה מצייר לי בראש - שאנחנו חיים כאן נתקלים אחד בשני ומעמידים פנים שאנחנו לא מכירים ומעולם לא היינו כאן קודם לכן. חיים בסוג של משחק משעשע של שכחה. העמדת פנים.

אז בין סידור כזה ואחר לבין עבודה, לימודים, סדנאות, כלים, הכנות וכביסות אנחנו לעתים תוהים לגבי משמעות החיים. מחפשים תשובות, תוהים תהיות וישנם כאלו שאפילו עושים... איפה המקור הזה שכולם מדברים עליו? ניצוצות של הזכרות עולים בנו בזמנים של שלווה קסומה ויופי כמו שקיעה בים או הריצוד הזהוב של השמש על המים, או אולי בזמן שבו אנחנו שומעים מוזיקה כל כך יפה או עמוקה או נוגעת בפנים שיש לנו דמעה של יופי בזווית העין, או בזמן שבו אנחנו חשים אהבה גדולה לאדם אחר או לילדים שלנו- אימהוּת, אבהוּת, זה זמן טוב להיזכרות. מתעוררים מדי פעם בפעם לעובדה הפשוטה שהמקור הזה, הרוח הזאת קיימת בתוכינו. אחרת איך נחווה את הדברים האלו? למה הם שייכים? אם לא לרוח שבי?

ככל שהזמן נוקף ההבדלים עבורי מתחילים להיות מאוד ברורים בין הרוח שבי לבין – כל דבר אחר. בין המקור שאני, אהבה הטהורה שבי לבין כל דבר אחר. לקח לי זמן לזהות. ללמוד איך להיות שם. למרות שההבדלים כל כך בולטים שאין פה שאלה בכלל. בסופו של דבר בעולם בו אנו חיים – עולם של דואליות אפשר להוריד את זה, לזכך את זה למקום של: אהבה | פחד. אחדות | דואליות. כל אחד יודע מתי הוא נמצא במקום של אהבה או במקום של פחד. זה פשוט. הדואליות בה אנו חיים- יש כאלו שקוראים לה "מעטה השכחה" והיא בסופו של דבר מה שמונעת מאיתנו לראות את היופי שלנו. את מי שאנחנו באמת. זוהי בעצם תכליתו של כדור הארץ, הכוכב הכחול. לא ראשונה שאומרת את זה ובטוח לא האחרונה. בראשית דרכי שמעתי את זה בתקשורים כאלו ואחרים והיום גם אני יודעת: להיזכר במי שאני באמת. להעלות את התדר או הרטט של הכוכב הזה למקום של אהבה טהורה. לא את הכוכב עצמו אלא... אלו שחיים בו. נכון! בני האדם. אנחנו! יש ציטוט כזה (לא יודעת מי אמר אבל נמצא באתר הנשימה החדשה) "אנשים תרים בכל העולם על מנת להתפעם ממנו ומיופיו הולכים לראות ההרים הגבוהים בעולם האוקיינוסים המרהיבים ביותר אבל עדיין על יד עצמם חולפים כאילו כלום. “ מצחיק נכון?

זה כל כך פשוט שלפעמים אנחנו חולפים על פני זה בלי משים. המקור, הרוח שבי, היא בעצם... מוכנים? אני! YOU! בלי כל רעשי הרקע. זה הכול. אני אתן דוגמה. תרגיל יותר נכון. לעמוד לרגע (איפשהו בבית נאמר.) ולהתחיל לתאר בקול רם משהו, בואו נאמר את הדרך שלך הביתה מהעבודה. או מכל מקום אחר. מהים. לתאר בקול רם איך נוסעים אליך הביתה מהעבודה. איפה פונים? לאן נוסעים? בקול רם. (לא במחשבה בקול רם- זה חשוב.)

קדימה.

בגדול זה אמור להיות ככה:

זה אני נעים לי מאוד.

אבל בפועל זה מה שקורה:

זוהי הדואליות. הכול חוץ ממני... מאור האמת הפנימית מהעצמי המקורי. רעשי רקע שמנסים להזיז אותי מהעצמי המקורי, ממני. בקיצור. ילדים סובלים מזה פחות. אנחנו לומדים להאזין לרעש במקום לעצמנו. שימו אליהם לב ותראו... זה הרבה ממקור החופש שלהם. הדואליות היא מאוד רועשת, נחוות מאוד אמיתית אבל זה לא. זוהי רק הדואליות בה אנו חיים. הדואליות נמצאת באזור הראש, במוח. תוסיפו לזה את “אני לא יכול”, "אני לא יודע”, "זה לא אמיתי” + עוד כמה תוספות. ותקבלו את העולם בו אנחנו חיים כיום.

בגדול זה מאוד פשוט: דואליות = פחד. אני = אהבה. כל מה שלא אהבה לא שווה אני. כולל יחס לא יפה לעצמי, כולל ביקורת עצמית כולל הכול. וזה נראה בערך ככה:

דואליות (-).....................................אהבה (+)...

תחת השמיים של הדואליות האדם נראה בערך ככה ותחת שמי האהבה האדם נראה בערך ככה. ככל שבוחרים יותר באהבה ונכנסים עמוק פנימה ובוחרים להיות במקום הזה -זה הופך להיות קל יותר וקל יותר. ההבדלים הופכים להיות מאוד ברורים. זה כל כך פשוט. אם אני שם בתוך המינוס אני לא בתוך הפלוס. הם שני דברים שונים שאינם חיים יחד. לא מדובר בחשיבה חיובית או דברים מהסוג הזה. מדובר בבחירה פנימית ועמוקה במי שאני באמת. באמת שאני.

האמת שנמצאת שם וזמינה לי ללא כל רעשי הרקע של הדואליות. אני לא מייצרת מחשבות חיוביות – כי זוהי עדיין דואליות, עדיין להיות בראש ולא בליבה, במקור. אני מתכווננת, אני מתחברת, מאזינה למשהו אחר הקיים בתוכי ושם נשארת. מתוך בחירה. אין כאן עיסוק בחשיבה בכלל. זה שם. זה זמין וזה מחכה שאבחר בו.

בכל רגע נתון יש לנו זכות מולדת לבחור היכן לעמוד. מתחת לאילו שמיים?

אמת. אהבה. | דואליות. שקר. פחד?

למה אני עומדת כאן ולא שם?

כי אני בוחרת באהבה.

זה פשוט מאוד. זה עניין של בחירה.
זה הכול.

שנה טובה. שנה של התחלות חדשות, שלמוּת
והרבה מאוד, מאוד, מאוד לעמוד תחת השמיים של האהבה.

♥
עדידי